מהפסוק "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח) למדו חז"ל דיני מצוות תלמוד תורה:
א"ר אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'.
אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ. (בבלי מנחות צט ע"ב)
חז"ל בדרשתם את הכתוב נקטו בשתי דרכים הפוכות. מחד הם צמצמו את לשון הכתוב, ומאידך הרחיבוהו. בעוד שהכתוב מדבר על הגייה בתורה "יומם ולילה", קרי כל היממה, שאינה משאירה רגע לאדם ללא תורה, חז"ל צמצמו את החיוב וקבעו שקיום המצווה אפשרי בקריאת פרק אחד ביום ושני בלילה. כנגד זאת, בעוד שהפסוק עוסק ביהושע עם כניסתו לתפקיד, הם הרחיבו את הכתובים ואת המצווה לכל איש ישראל. הבאת הפסוק מפרק א' בספר יהושע, מלמדת שהתורה נחתמה כעת, ומיד עם כניסתו של יהושע ותחילת השלב הבתר-תורתי, הוגדרה ה'תורה' בה מקיימים את מצוות לימוד התורה.
מדוע נקטו חז"ל בשתי דרכים הפוכות? דרכים, אשר לכאורה הן מנוגדות שהאחת מרחיבה את לימוד התורה והשנייה מצמצמת אותו?
ניתן להציע שדווקא הרצון להרחיב את מעגלי הלימוד מחייב צמצום הדרישות הפורמליות. דווקא חיוב כל אדם בלימוד תורה, גם זה העובד למחייתו, מחייבת צמצום חובת הלימוד לפרק אחד, לפחות באופן הפורמלי. יש שהרצון להרחיב את מעגל השותפים לדרך מחייב קביעת מינימום המאפשר גם לחלש להיות שותף בו. פתרון זה, שלעתים נראה שנדחה על ידי השכבה האליטיסטית בעולם הדתי, יש בו רווח. יהדות אינה רק עולם של רעיונות מורכבים אלא יש בה גם אמיתות פשוטות. יש בה קיום וחוויה שאינם מצריכים עיון שכלי מתוחכם, אלא פתיחת הלב והאוזן לקול האלוהי ולחוויית המפגש של האדם עם אלוהיו.
החשש מדרך זו, של קריאה מינימליסטית של פרק אחד ביום ואחד בלילה, הוא כמובן מפני הסתפקות במינימום, ומתן לגיטימציה לרדידות. נראה שמשום כך יש מחלוקת (ולא ברור מי הוא החולק על רבא), האם אסור או דווקא מצוה לומר סוד זה לעמי הארץ. מעניין שהפער בין שתי הדעות הוא רב. אין כאן מתח בין אוסרים ומתירים, אלא בין האוסרים, לרואים בגילוי סוד זה מצוה. סוד שיש להפיצו בקרב עמי הארץ כדי שיוכלו להצטרף לקהילת העוסקים בתורה.
לצד הסבר זה ניתן להציע הסבר אחר. סודו של הדיון מצוי בדברי ר' יוחנן משמו של רשב"י: "אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים לא ימוש". יש לשאול מה קרה לו לרשב"י, שטען במקומות אחרים שאין העולם מתקיים בלא תורה עד שלא ניתן להניחה לרגע, שהסכים ואולי אף ראה מצוה בפרסומה של פשרה זו? רשב"י הרי לא יכול היה לסבול שישראל מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, עד שביוצאו מן המערה בפעם הראשונה, שרף אדם שחרש בשדה (שבת, ל"ג ע"ב). אותו רשב"י, שדרש בסוגיה שהתייחסה לפסוק הסמוך לשלנו, שיש ללמוד תורה כל היום:
תנו רבנן: "ואספת דגנך", מה תלמוד לומר – לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל;
רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך"; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך" וגו'. (בבלי ברכות לה ע"ב)
האם חזר בו רשב"י מדעתו? ושמא אי הצלחת דרכו – כדברי אביי: "אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן" – היא שגרמה לו לחזור בו?
הקושיה חריפה אף יותר, שהרי לכאורה רשב"י צמצם את הלימוד יותר מר' יוסי. לשיטת ר' יוסי, חוץ מקריאת שמע שחרית וערבית יש לקרוא פרק נוסף בכל אחד מהזמנים כדי לצאת ידי חובת המצוה, ואילו לרשב"י קריאת שמע עצמה מוציאה את האדם ידי חובת תלמוד תורה!
כמדומני, בדיון זה עבר רשב"י להתייחס לשאלת איכות הלימוד ולא לכמותו. איזו פרשה מספקת אותו במצות לימוד התורה הפורמלית? קריאת שמע שעניינה קבלת עול מלכות שמיים! מצות תלמוד תורה מתקיימת בקריאת פרק אחד בלבד, אם הוא משמעותי לאדם, אם הוא אומרו או לומדו מתוך כוונה לשמוע את דבר האל ולפעול בעקבותיו ולאורו. יש כאן דרישה מינימליסטית במובן הכמותי, אך מקסימליסטית במובן האיכותי. האדם נדרש להגדרת הזיקה שבינו לבוראו בעזרת לימוד תורה שאינו בבחינת ידע, אלא תורת חיים שמטרתה להשפיע על האדם.
סיפור ששמעתי מפי הרב אלי כהאן ז"ל, ראש מדרשת עין הנצי"ב, מתאים לענייננו. מסופר על ישיבה אחת, שבפתחה מבחוץ היה שלט ועליו הפסוק: "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם". שאלו על כך מדוע נקוט לשון 'לכו' ולא 'בואו'? שהרי הישיבה קוראת לאנשים לבוא אליה ולא ללכת ממנה. תשובתם הייתה שדבר קל הוא להיות בישיבה ולירוא את ה', הקושי הוא כשנמצאים מחוץ לה. אלא שעדיין שאלו מדוע השלט אינו מופיע בפתח הישיבה מבפנים כדי שיקראוהו היוצאים ממנה? ועל כך ענו, שכדי שיגיעו למדרגה ראויה של יראת ה' מחוץ לישיבה, צריך ללמוד אחרת מרגע הכניסה אליה. כבר כשנכנסים צריך להבין שסוג הלימוד הרצוי, הוא זה המשפיע על הלב, המצריך האזנה לתורה תוך מוכנות לשינוי. ידיעה זו צריכה להיאמר לפני שנכנסים ולומדים, משום שאם נפגשים עם אמירה כזו רק רגע לפני שיוצאים, הדבר כבר מאוחר מידי.
